את רואה, כלום לא אפשרי

שבת בבוקר, עוד יום יפה, מכינה לעצמי כוס קפה. מתיישבת בחצר הבית, רגליים מונפות אל על. פורשת לפני את דפי עיתון סופשבוע ורק ממבט בכותרות העיניים שלי מתמלאות דמעות. גם כך, בשלושת הימים האחרונים, בין עשייה לעשייה אני זולגת דמעות ואפילו ממש בוכה. כפי שאני "מחייכת~צוחקת סדרתית" אני יודעת להיות "בוכה מתמידה". יודעת לאפשר לעצמי להיות בעומק הרגשות, יודעת ללמוד ולגדול.

אני מאמינה גדולה באפשרות להשתנות. מתבוננת במי שאני היום ויודעת שהשתניתי. בוחרת להמשיך ולהשתנות, מבקשת מדי יום להיות בנאדם יותר טוב.

אני גם מאמינה גדולה ביכולת להשפיע ולשנות. מאמינה שאני יכולה להשפיע, להביא עצמי בנוכחות מלאה, להציג אותי במנעד שבין הכאב לשמחה ובכך להניע. אני מאמינה גדולה ביכולת שלי לשנות, לא מתוך דרישה והטפה אלא מתוך היותי דוגמא.

כשפתחתי הבוקר את דפי העיתון והכותרת שזעקה: "גיוס חובה לכל החיים, עינויים, עבודות כפייה ואונס שיטתי בחסות החוק~ איך נראים החיים באריתריאה, שאזרחיה מתדפקים על שערי ישראל", כשקראתי זאת שאלתי את עצמי, את באמת מאמינה שאפשרי? האם כל מה שאת עושה הוא אמיתי וחיוני? כשדפדפתי פנימה אל תוככי העיתון וקראתי על מכות, רציחות, עינויים ואונס של אדמה ואנשים, בכיתי ממש והלב שלי התכווץ וצרח. הקולות הפנימיים לחשו ושרפו: נו באמת, בשביל מה לך? את רואה, כלום לא אפשרי.....

היום פעם נוספת אעמוד על הבמה עם ההצגה "שאף אחד לא ישמע", המספרת את סיפורה של ילדה קטנה שנאנסה על ידי אביה. סיפורה של ילדה קטנה, שהיא אני והיא עוד ילדות רבות.

אני מאמינה גדולה שהכול אפשרי, מאמינה גדולה שאפשרי לחיות בעולם יפה, מאמינה גדולה ביכולת להשתנות ולשנות, מאמינה גדולה שהאחריות ליצירת עולם יפה ובטוח היא על כל אחת ואחד מאיתנו, כל אחת~ד בדרכה~ו.

אני שמחה שאני בוכה, כך  אני מוסיפה עוד טיפות של בטחון לנהר החיים שלי.

מוזמנות~ים לנוע במנעד שבין הצחוק לבכי. מוזמנות~ים לשנות ולהשתנות.

תודה, דפנה