"שאף אחד לא ישמע" - דפנה ארגמן כותבת

  • Facebook Classic
קישור לדף הפייסבוק

May 16, 2014

September 14, 2012

Please reload

פרסומים קודמים

אדום

May 16, 2014

1/10
Please reload

פרסומים קודמים

הגעתי לעולם והנה אני כאן

August 25, 2012

נשימה ראשונה, קול בכי, יניקה. אני קיימת, אני כאן. מרגע זה מתחילים חיי. רוצה, או שאיני רוצה, אני כאן. מתבוננת סביבי ועיני לוכדות את אימי ואבי האחראים לקיומי במחזור חיים זה. בשנייה הראשונה שעיני לוכדות את מבטם, אני רוצה למות, לחזור אל הרחם ומשם אל האינסופ. אבל אני כאן, נושמת ובועטת ושואגת אל החיים.

ילדה חייכנית וצחקנית, תלתלים לראשה. ילדה שיודעת כבר הכול ומשום כך רוצה כבר למות. המוות מתארך ומתמתח כמו מסטיק וכשהיא מתה, כשהוא הורג אותה פעם אחר פעם, היא רק רוצה לחיות. נלחמת בו ובכל השדים שבתוכה ורק רוצה לחיות, לגרד עצמה מתוך התהום שאליה צללה.

בתוך סחרחרת חייה, רכבת השדים שעליה היא מנויה יום יום בחייה, מבליחה תשוקת חיים עזה המהווה עבורה כוח משיכה. בתוך עיסת חייה העכורה, מנצנץ לו קצה חוט של שמחה מעצם היותה, קצה חוט של אהבה לעצמה.

היא נעמדת מול המראה ואוהבת את כל כולה, מביטה בפליאה אל דמות האישה היפה הניבטת מולה. היא מרוצה ומכירה תודה לדרכה.

היא מבינה שבלי היותו בעולם, לא הייתה היא, אישה יפה, שמחה ומרוצה.

אין בה ולו לרגע הסכמה והבנה למעשיו החולניים. היא מודה לו שהביא אותה לעולם ובכך תרם את חלקו על היותה אישה יפה ושמחה. אישה שהעולם זקוק לקולה.

 

אני אוהבת אותי, את כל כולי. אני אוהבת את מי שאני. אני מודה על הזכות שנפלה בחלקי ליצור ולהשמיע קול.

אכתוב על כך עוד, להפעם די.

 

אני מודה,

דפנה

Please reload